"חמש דקות אני חוזר": הסיפור שרמי דוידיאן לא מוכן שיישכח

כמעט שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רמי דוידיאן חוזר לאזור רעים, המקום שאליו הגיע באותו בוקר כדי לחלץ צעירים ממסיבת הנובה. גם היום, מבחינתו, הזיכרונות אינם שייכים לעבר הרחוק.

"למה אני מדבר? למה אני מספר? שלא ישכחו את זה. אני חי את זה", הוא אומר.

דוידיאן, תושב מושב פטיש, נשוי לאיריס, אב לארבעה וסב לשמונה נכדים, בכלל תכנן להתחיל את אותה שבת אחרת לגמרי. הוא היה בבית וחיכה לאשתו כדי לשתות איתה את הקפה של הבוקר. ואז החלו האזעקות.

על הקו היה חברו הטוב, עמיר לוי.

"הוא אומר לי, 'רמי, בבקשה, תצא לחלץ את הבן'. ואני אומר לו, 'עמירי, חמש דקות אני יוצא, מבטיח לך'".
המשפט הזה, "חמש דקות אני חוזר", הפך עם הזמן לאחד המשפטים המזוהים ביותר עם הסיפור שלו. אלא שהחילוץ שאליו יצא לא הסתיים אחרי חמש דקות, וגם לא באדם אחד.

"בדרך לאזור המסיבה הוא התחיל להבין את גודל האירוע. "אני פוגש נחיל של ילדים רצים לכל עבר", הוא מספר. "צועקים לי, 'מים, תציל אותנו'. עכשיו צריך להוציא את הילדים האלה".

ככל שהתקדם בשטח, ממדי האירוע הלכו והתבהרו. "עוד קבוצות ועוד קבוצות. אתה מבין שזה לא סיפור רגיל. אני שומע אלפי יריות, אני רואה ילדים פצועים, מותשים".

במקביל החלו להגיע אליו שיחות מהורים שניסו להבין היכן נמצאים ילדיהם ומי יכול להגיע אליהם. חלקם כלל לא הכירו אותו לפני אותו בוקר.

"'יש לי בת אחת, תציל אותה, אין לי אף אחד בחיים'", הוא משחזר אחת מהפניות. "הדברים האלה מרסקים את הלב שלי. אני מתחיל לבכות עם ההורים האלה".

ובתוך הכאוס הוא המשיך לנוע בשטח. "אני מוציא את הילדים שלכם החוצה, אני מבטיח לכם", הוא מספר שאמר למשפחות.

אחד הרגעים שאליהם דוידיאן חוזר הוא החילוץ של עמית, שהסתתרה באזור ושלחה לו את מיקומה.
בשלב מסוים, הוא מספר, גם היא כבר התקשתה להאמין שיצליח להגיע אליה.

"'אני לא חושבת שתצליח להגיע אליי. תצליח להגיע, בבקשה, אני ממש עמוק'", הוא משחזר.

דוידיאן המשיך לכיוונה ללא נשק, כשהיתרון העיקרי שעמד לרשותו היה ההיכרות שלו עם השטח והיכולת לקרוא את הסיטואציה בזמן אמת.

"לא היה לי נשק. גם אם היה לי נשק, לא הייתי משתמש בו, כי הנשק היה חושף אותי", הוא אומר. "הנשק היחיד שהיה לי זה חוכמת החיים וזה שהכרתי את האזור".

כשהגיע לעמית, מספר רמי, היא לא הייתה לבדה. הוא ניגש, דיבר עם האנשים שהיו במקום והצליח לקחת אותה איתו. "אני מושיט לה יד ולאט לאט לוקח אותה לכיוון האוטו שלי".

בדרך יצר אביה קשר. גם אחרי שעות של חרדה וחוסר ודאות, הוא התקשה להבין שמישהו אכן הצליח להגיע אל בתו.

"הוא היה בטוח שאני מחבל. הוא לא האמין לי שהבת שלו תכף תהיה במושב פטיש". עבור דוידיאן, כל אחד מהרגעים האלה נשאר איתו. "כל חילוץ זה נס", הוא אומר.

אבל ה-7 באוקטובר לא הסתיים עבורו כשהחילוצים נגמרו. רק בחודשים שלאחר מכן התחיל להבין עד כמה עמוק נחרטו בו המראות והאירועים שחווה.

"חשבתי שאני גיבור. לא הבנתי מה קורה", הוא אומר, ומספר על התקופה שבה התחיל לחוות קשיים ועל הדרך לטיפולים.

דווקא בתוך ההתמודדות הזאת הוא גילה שגם לעצם הסיפור יש משמעות עבורו.

"כשאני מדבר ואני מספר על ה-7 באוקטובר, אני נושם קצת".

מאז הפכו ההרצאות לחלק מרכזי בדרך שבה הוא בוחר להעביר את הסיפור הלאה. הוא מרצה בפני קהלים שונים בארץ ובחו"ל, בהם משלחות בארצות הברית, חיילים ובני נוער.

"זה חשוב לספר להם, כי הם ממשיכים לספר את הסיפור", הוא אומר. "וההרצאות הכי מדהימות שלי זה בבתי הספר. זה הנוער המדהים שרוצה לשמוע את רמי".

לצד הרצאות שהוא מעביר במסגרת עבודתו, דוידיאן מספר כי הוא מקדיש זמן רב גם למפגשים בהתנדבות. "אני עושה המון התנדבות לחיילים, למוסדות שאין להם תקציב. אני קם באהבה, נוסע באהבה".

מבחינתו, המפגש עם הקהל אינו מסתיים בסיפור של אותו יום. גם כיום, לדבריו, פונות אליו משפחות שמבקשות ממנו להגיע לצעירים ולניצולים שמתקשים להתמודד.

"משפחות מדברות איתי: תבוא לילד, הוא לא רוצה לקום. תבוא לילדה, היא לא רוצה לאכול. תבוא לניצול הזה, הוא בטיפולים. אז אני מושיט יד גם היום".

פרטים נוספים והזמנת הרצאה של רמי דוידיאן זמינים בעמוד שלו באתר B144 >>

הרצון לתעד ולהעביר את הסיפור הלאה קיבל ביטוי נוסף גם בספרו של דוידיאן, "חמש דקות אני חוזר", שנושא את המשפט שאמר לאיריס כשיצא מביתו באותו בוקר.

"חמש דקות אני חוזר. זה מה שאמרתי לאיריס בבוקר", הוא אומר.

עבורו, הספר וההרצאות נובעים מאותו מקום: הרצון להשאיר את הזיכרון חי גם אצל מי שלא היו שם, ולוודא שהסיפור יעבור הלאה.

"כל מי שירצה את רמי בביתו, רמי יבוא ורמי ידבר ורמי יעזור", הוא אומר.

לקראת סוף השיחה, הוא חוזר למשפחה שלו, לילדים ולנכדים, ולמדינה שבה הוא רוצה שיגדלו.
"אני לא רוצה שהילדים שלי יהיו בסיטואציה כזאת", הוא אומר. "שנדע לכבד אחד את השני, להעריך אחד את השני, לוותר אחד לשני".

כמעט שלוש שנים אחרי אותו בוקר, רמי דוידיאן ממשיך לחזור אל הסיפור, לא כדי להישאר בו, אלא כדי להעביר הלאה את מה שלמד ממנו. וזו, מבחינתו, הסיבה להמשיך לספר.